צילום היתה אהבתי הראשונה והגדולה.

אחרי הצבא למדתי במכללת "הדסה" בירושלים.
הייתי כולי שבוי בקסם הזה של ההתבוננות, היצירה והתפישה...

היכולת לחלץ מהרגע החולף משהו שאולי יראה חלק מעצמי לעצמי...

משהו שיתפוש את הרגש ואת היופי, את הפנים ואת מהות, כמו גם את החולף...

 

          גם היום, כמעט 40 שנה אחרי התחלת המסע הזה שלי

הלהט והקסם שבדבר עדיין מרגשים אותי.

 

מהו האור ? "ויהי אור"...

לא אשכח איך הדבר הראשון שהבן שלי נמשך אליו כמו אל מגנט

היתה נורה דולקת, עליה הוא שאל בשפת הג'יבריש של תינוק - "קה ?" - כלומר - "מה זה ?"

מה זה האור ? מה יש בו שכל כך חשוב ומושך אותנו ?

ומה זה הזמן ? האם יש לנו דרך "לתפוש" אותו, להנציח משהו מתוך הקיום החולף שלנו,
והאם יש לנו דרך להבין אותו, את הזמן ?
או אולי רק להבין את ארעיותנו כאן, וגם את מה חשוב באמת, בגללה, במהלך החיים שלנו כאן ? 

 

וכשאני מביט בדבר – מה באמת אני רואה בו וממנו ?

האם אני יודע "לראות" את הדברים עם הלב, כמו שכותב סנט. אקזופרי

ב"נסיך הקטן" ?

כן, ויש גם את זה -

 

לפעמים כשהמצלמה בידי,

אני זוכה לקבל הצצה אל החיבורים הלא נראים שקיימים בין כל הדברים.

 

ישנה רקמה לא נראית שמחברת בין כל הדברים – an unseen membrane.

בין הענן לעץ, בין השמים לאדמה, בין הכוכבים לאדם, בין האיש לפסל,

בין בני האדם ללא ידיעתם...המצלמה בידי מאפשרת לי לעתים לחדור ולהיות עד

לחיבור הלא נראה הזה. קצת כמו טלסקופ או מיקרוסקופ בידי המדען.

וזה היופי. לגלות ולהראות את הרובד הזה, הפועם בין הכל להכל.

כמו בציורים של וואן גוך או מונה.

וזה רק כשהחלק האינטואיטיבי שבי מצלם רק אז אני מהדהד עם הרובד הזה.

איינשטיין חיפש וגילה את החוקיות הזו בשפת המתמטיקה.

האימפרסיוניסטים ציירו אותה. המלחינים שמעו אותה...

והנצנוץ הזה, של הלא נראה, כאשר הוא מתגלה, כמו נצנוץ של כוכב –

של אור שמגיע אלינו ממרחק של זמן וממציאות אחרת, הנצנוץ הזה

זה הדבר שמרגש אותי. ובו תמיד יש יופי. ואמת.

ואמן, או מדען, או מורה או כל אדם – כאשר הוא נוגע בריקוד העצום והלא נראה

שמתרחש כל הזמן בנו וסביבנו, הוא מביא משהו מן האור הזה אל המודעות

ואל ההגשמה בעולם החומר.

הרי הקיום שלנו כאן כל כך מיסתורי. עבור כולנו.

אנחנו מופיעים, ואז נעלמים.

כמו נצנוץ של כוכב.

ובהיותנו כאן אנחנו מורשים לחוות, להרגיש, לדעת, לכאוב, לאהוב, להבין, ליצור...

ולגעת, לשבבי רגעים, באור.

יש שיר כזה - "we are mirrors in the sun"...

 

עמנואל לאור


 

עמנואל לאור         052 -8875702         manus@netvision.net.il

 

                                                                                            

Photography was my first love, my first window of opportunity - 
I could look into my own inner world by looking at the outer world, using the camera. And I could express myself, and go out into the world as a hunter would, capturing impressions, moments. I could capture images, ideas, time even could be frozen or elastic through my lens…I could paint my dreams on the emulsion…The ability to extract from the fleeting moment something which might show some part of myself to myself…Even today, 40 years later, the magic of it all still excites me.

 

The photographer's brush and paint is Light.

I remember how the first thing my son was magnetized to
was the light of the light bulb.
But what is light ?
What is it about light which is so attractive for us ?

 

And what is Time ? Is there any way that we can "freeze" time, or some fraction of it ? Can we understand it – time  ? Using long shutter speeds we can see movement as lines in space, and light records itself also thus, as movement in time.
 

And when I observe something, what in me "sees" it ?
Can I see with the heart, as the Little Prince does ?

 

And yes, there is also this :
 

Sometimes, when the camera is in my hand I get a glimpse of the unseen membrane that connects between all things.
Between the cloud and the tree, the sky and the earth, the stars and the man, between people without their knowing it…The camera sometimes allows me to enter and witness this secret realm, a bit like a telescope or a microscope in the hands of the scientist. And this is part of the beauty: To discover and show this pulsating connectivity that exists between everything. Like in a Monet or a Van Gogh picture.
And it's only when my intuitive part is in charge, that I resonate with this unseen tissue, the relational space.
Einstein discovered these laws in the language of mathematics. The impressionists painted it. The composers heard it.
And this twinkle of the unseen, when it appears, like the twinkling of a star  (– a light which reaches us from a distance of time and space, and from another reality), this is what moves me…because in it there is always something essential.
And in it there is Truth, and Beauty.
And an artist, or a scientist, or a teacher or any person –
when he is touched by this fantastic unseen dance which is taking place around and inside us, he brings some of it out into conciousness and embodiment.

And are we not, in a way, similar ?
We appear, then we disappear.
Like the twinkle of a star.
And when we are here we're allowed to feel, to know, to love,
to experience, to learn, to hurt, to understand, to create…
And to touch, perhaps for some precious, fleeting moments –
to touch the light.
Like the song says : "We are mirrors in the sun"…

Emanuel Laor